יש רגעים בחיים שבהם אנחנו משתדלים לעשות את הדבר הנכון, ובכל זאת המציאות אינה מתפתחת כפי שקיווינו.
אנחנו עובדים ביושר, מתאמצים לבנות עתיד, משתדלים למלא את חובותינו ובוטחים בה׳. אבל לפעמים, במקום השלווה שציפינו לה, מגיעים קשיים חדשים.
ואז עולה שאלה שלא תמיד אנחנו מעזים לשאול:
אם אני משתדל לעשות את הדבר הנכון, מדוע נראה שהמציאות שלי הולכת דווקא בכיוון ההפוך?
בפרשת וירא אנו פוגשים אחד האירועים הקשים והעמוקים בחייו של אברהם אבינו, המזמין אותנו להתבונן באמונה ובצורך האנושי שלנו להבין את המתרחש.
הבטחה שנראתה בלתי אפשרית
במשך שנים רבות המתינו אברהם ושרה לבן. הקב״ה הבטיח לאברהם זרע רב, אך השנים חלפו וההבטחה נראתה רחוקה יותר ויותר ממימוש.
לבסוף, כאשר אברהם היה בן מאה ושרה בת תשעים, נולד יצחק. מה שנראה בלתי אפשרי הפך למציאות.
יצחק לא היה רק הבן שאברהם המתין לו עשרות שנים. הוא היה גם הבן שדרכו הבטיח הקב״ה שתימשך שושלתו:
״כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע״ (בראשית כא, יב).
לאברהם הייתה סיבה לחשוב שסוף סוף הגיע הרגע שבו ההבטחה האלוקית מתחילה להתגשם. אך הסיפור עדיין לא הסתיים.
כשהניסיון נראה כסותר את ההבטחה
בפרק הבא מעמיד הקב״ה את אברהם בניסיון יוצא דופן:
״קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה״ (בראשית כב, ב).
הציווי להעלות את יצחק לעולה נראה כסותר ישירות את ההבטחה הקודמת. כיצד יוכל לצאת מיצחק זרע אם אברהם נדרש להקריב אותו? כיצד ייתכן ששני הדברים נכונים?
התורה אינה מספקת הסבר מיידי ואינה מתארת את כל המחשבות שעברו בלבו של אברהם. היא כן מספרת לנו שאברהם השכים בבוקר ויצא לדרך.
אברהם לא היה חייב להבין כיצד תיפתר הסתירה כדי להמשיך לבטוח בה׳.
הביטחון שלו לא היה תלוי בכך שיהיו בידיו כל התשובות.
״ונשובה אליכם״
יש פרט משמעותי במיוחד בסיפור. כאשר אברהם מתקרב למקום שנצטווה להגיע אליו, הוא אומר לנערים המלווים אותו:
״שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם״ (בראשית כב, ה).
אברהם מדבר בלשון רבים: ונשובה. הוא אינו אומר שרק הוא יחזור, אלא ששניהם ישובו.
אפשר לראות במילים האלה ביטוי לביטחונו בה׳, אף שעדיין לא ידע כיצד יסתיים הניסיון. לאברהם לא היה פתרון ברור לנגד עיניו, אך הוא ידע שהבטחת ה׳ אינה מוגבלת למה שבני אדם רואים כאפשרי.
והוא המשיך בדרכו.
אמונה אינה מחייבת לדעת את כל התשובות
לעיתים אנו מדמיינים שאדם בעל אמונה אמיתית צריך לחיות בלי ספקות, בלי דאגות ובלי שאלות. אבל חייו של אברהם מציגים מציאות מורכבת הרבה יותר.
בפרשת לך לך ציווה עליו הקב״ה לעזוב את ארצו וללכת אל מקום שעדיין לא הכיר.
כעת, בפרשת וירא, הוא ניצב בפני ניסיון אחר: הוא כבר מכיר את ההבטחה, כבר ראה את תחילת התגשמותה בלידת יצחק, אך עומד מול מצב שנראה כסותר אותה.
בלך לך אברהם לומד ללכת בלי לדעת לאן. בווַיֵּרָא הוא נדרש להמשיך ללכת גם כשהדרך נראית כסותרת את ההבטחה.
בהבדל הזה טמונה הוראה שגם אנחנו יכולים ליישם בחיינו.
קל יחסית לבטוח כאשר המאמצים שלנו נושאים פרי והעתיד מתחיל להיראות כפי שדמיינו. הקושי האמיתי מופיע כאשר קורה ההפך.
כאשר אנחנו עובדים ואיננו מצליחים להתקדם. כאשר אנחנו עושים את הדבר הנכון ובכל זאת משלמים על כך מחיר. כאשר הדבר שעליו התפללנו במשך שנים נראה מתרחק דווקא ברגע שחשבנו שאנחנו קרובים אליו.
בנסיבות כאלה האמונה מקבלת משמעות אחרת. אין פירושה לטעון שאנחנו מבינים את המתרחש, אלא להכיר בכך שהבנתנו מוגבלת ושלא תמיד אפשר לשפוט את משמעות חיינו רק לפי מה שאנחנו רואים בהווה.
לניסיון יש סוף
חשוב לזכור כיצד מסתיים סיפור העקדה. כאשר אברהם עומד לקיים את הציווי, מלאך ה׳ עוצר אותו:
״אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה״ (בראשית כב, יב).
יצחק אינו מוקרב.
הסיום הזה חיוני להבנת הסיפור. העקדה היא ניסיון יוצא דופן בחייו של אברהם. היא אינה קריאה לחפש סבל, לפגוע באנשים שאנחנו אוהבים או לקבל כל מצב מזיק כאילו היה דרישה אלוקית.
האמונה גם אינה פוטרת אותנו מאחריות, מהגנה על חיינו ועל חיי אחרים או מחיפוש פתרונות לבעיותינו.
לבטוח בה׳ אין פירושו לשבת בחיבוק ידיים.
אברהם היה איש מעשה: הוא הלך, בנה, קיבל אורחים, הגן על אחרים והתמודד עם קשיים. הביטחון שלו לא החליף את מעשיו, אלא ליווה אותם.
כשאנחנו עדיין לא יודעים איך הסיפור יסתיים
יש הבדל עצום בין לחיות סיפור לבין לקרוא אותו כשאנחנו כבר יודעים כיצד הוא מסתיים.
אנחנו קוראים את העקדה בידיעה שיצחק ישוב לבסוף בחיים. אבל אברהם, בדרכו להר המוריה, עדיין לא שמע את דברי המלאך שיעצור אותו.
אנחנו יודעים איך הסתיים הניסיון שלו. הוא היה צריך לעבור אותו.
משהו דומה קורה גם בחיינו. כשאנחנו נזכרים בקשיים שעברנו לפני שנים, לפעמים אנחנו מסוגלים להבין כיצד אירועים מסוימים הובילו אותנו למקומות שלא יכולנו לדמיין. אבל כשחיינו את אותם רגעים, ראינו רק את הבעיה שעמדה לפנינו.
כמובן, לא כל הקשיים מסתיימים כפי שהיינו רוצים. לא תמיד אנחנו מוצאים הסבר למה שקורה לנו.
האמונה אינה מבטיחה שלכל בעיה יהיה הפתרון שאנחנו מצפים לו. היא מזמינה אותנו לשמור על הקשר שלנו עם ה׳ גם כשאיננו מבינים את דרכיו.
להמשיך ללכת
אולי אחת ההוראות החשובות ביותר של פרשת וירא היא שהביטחון שלנו בה׳ אינו צריך להיות תלוי רק בכך שהמציאות תתאים לציפיותינו.
אנחנו יכולים להתפלל ועדיין לשאול שאלות. אנחנו יכולים לבטוח ובה בעת לדאוג. אנחנו יכולים להכיר בכך שה׳ מנהיג את העולם בלי לטעון שאנחנו מבינים את כל החלטותיו.
אברהם אינו מלמד אותנו שהדרך תמיד תהיה קלה. הוא מלמד שאפשר להמשיך ללכת גם כשעדיין איננו מבינים לאן היא מובילה.
כולנו פוגשים בשלב כלשהו בחיינו פער כואב בין מה שקיווינו לו לבין מה שאנחנו חווים בפועל.
ואז כדאי לזכור דבר אחד:
העובדה שאיננו מבינים מה הקב״ה עושה אינה אומרת שהוא הפסיק ללוות אותנו.
יש רגעים שבהם כל מה שביכולתנו לעשות הוא לפעול באחריות, לשמור על אמונתנו ולצעוד את הצעד הבא.
כי אמונה אינה לדעת מראש כיצד יסתיים הסיפור, אלא להמשיך לבטוח בה׳ בזמן שדפיו עדיין נכתבים.
כתיבת תגובה