יש משהו מוזר במילים הראשונות שהקב״ה אומר לאברהם: **״לך לך״**.
הקב״ה מבקש ממנו לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, אבל אינו אומר לו בדיוק לאן עליו ללכת. הוא אומר רק: **״אל הארץ אשר אראך״**.
בדרך כלל אנחנו פועלים בדיוק להפך. לפני שאנחנו עוזבים דבר מוכר, אנחנו רוצים לדעת מה נמצא אחריו. אנחנו רוצים ביטחונות. אנחנו רוצים להכיר את הדרך, לחשב את הסיכונים ולהיות בטוחים שהיעד מצדיק את המסע.
אברהם מקבל הצעה שונה לגמרי: **קודם תלך; אחר כך יתברר לך לאן.**
אולי משום כך ״לך לך״ אינו מדבר רק על מסע גאוגרפי.
כולנו בונים סביבנו מעין מרחב מוכר: ההרגלים שלנו, הרעיונות שלנו, תחושת הביטחון שלנו ואפילו הדימוי שיש לנו על עצמנו. עם הזמן אנחנו עלולים לבלבל בין המרחב הזה לבין הזהות האמיתית שלנו.
ואז מגיע האתגר של ״לך לך״: לצאת.
לצאת אין פירושו בהכרח לעזוב עיר, עבודה או בית. לפעמים פירושו לעזוב גרסה של עצמנו שכבר נעשתה קטנה מדי עבורנו. להעז לעשות דבר שאתמול נראה בלתי אפשרי. להבין שהעובדה שחיינו בדרך מסוימת במשך שנים רבות אינה מחייבת אותנו להמשיך כך לנצח.
אבל יש כאן קושי: פעמים רבות איננו יכולים לראות מראש למה נהפוך.
אנחנו רוצים לדעת את היעד לפני שאנחנו מתחילים את המסע, ואילו סיפורו של אברהם מלמד אותנו שיש תשובות שמתגלות רק אחרי שמתחילים ללכת.
אולי זה אחד המסרים העמוקים ביותר של פרשת לך לך:
**לא תמיד אנחנו צריכים לראות את כל הדרך כדי לעשות את הצעד הבא.**
לפעמים די להבין שהגיע הזמן לצאת מהמקום שבו אנחנו נמצאים.
שאר הדרך תתגלה תוך כדי הליכה.
**יוסף גרנקרס**
כתיבת תגובה