מה באמת מגן עלינו?

מחשבה לחג הסוכות

רוב השנה אנחנו עסוקים בבניית ביטחון.

אנחנו עובדים כדי שיהיה לנו כסף. אנחנו בונים קריירה, מקצוע ומעמד. אנחנו דואגים לבית, למשפחה ולעתיד. אנחנו מתכננים תוכניות ומנסים לצמצם ככל האפשר את חוסר הוודאות שבחיים.

ואז מגיע חג הסוכות ומבקש מאיתנו לעשות דבר מוזר מאוד: לצאת מהבית.

אנחנו עוזבים, לפחות לזמן מה, את הקירות המוצקים ואת התקרה שמעלינו, ונכנסים למבנה זמני. לסוכה יש קירות, אבל היא אינה בית במובן הרגיל. מעל הראש יש סכך, ודרכו אפשר להרגיש שהשמיים עדיין שם.

אולי דווקא משום כך הסוכה מלמדת אותנו משהו שקשה מאוד לזכור בתוך בית יציב:

ביטחון ושליטה אינם אותו דבר.

אנחנו זקוקים לבית. אנחנו צריכים לעבוד. נכון לתכנן את העתיד, לחסוך כסף ולנסות לבנות חיים יציבים. התורה אינה דורשת מאיתנו לברוח מן העולם.

אבל היא כן מזכירה לנו פעם בשנה שהדברים שבנינו אינם המקור האמיתי לביטחון שלנו.

קיר יכול להיסדק. עבודה יכולה להיעלם. תוכנית יכולה להשתנות. דברים שנראו לנו קבועים יכולים להתגלות כזמניים מאוד.

והסוכה, דווקא משום שהיא ארעית, אומרת לנו: אל תפחדו מן העובדה שאין לכם שליטה מלאה.

יש משהו גדול יותר מן הקירות שבניתם סביב עצמכם.

יש רעיון יפה במיוחד בכך שחג הסוכות מגיע מיד לאחר ראש השנה ויום הכיפורים. אחרי ימים של תפילה, חשבון נפש ותשובה, אפשר היה לחשוב שהשלב הבא צריך להיות עוד תפילה ועוד התעלות רוחנית.

אבל במקום זאת אנחנו נכנסים לסוכה — ואוכלים.

שותים.

מדברים.

מארחים אנשים.

חיים.

וזו אולי אחת המתנות הגדולות של סוכות: הקדושה אינה אמורה להישאר בבית הכנסת. היא צריכה להיכנס לתוך החיים עצמם.

האדם כולו נכנס לסוכה. לא רק המחשבות שלו ולא רק הנשמה שלו. גם הגוף, הארוחה, השיחה והחיים היומיומיים נכנסים יחד איתו.

אולי משום כך דווקא המבנה הארעי הזה יכול ללמד אותנו משהו על יציבות אמיתית.

יציבות אינה הידיעה ששום דבר לא ישתנה.

יציבות היא הידיעה שגם כאשר דברים משתנים, אנחנו לא לבד.

אנחנו בונים את הבתים שלנו, עובדים, מתכננים ועושים את חלקנו. אבל פעם בשנה אנחנו יוצאים החוצה, מביטים דרך הסכך ונזכרים:

לא כל מה שמגן עלינו עשוי מקירות.

חג סוכות שמח.

יוסף גרנקרס